המהפכה היהודית – גרסת ארצות הברית
Friday, Apr 22, 2011

עדיין לא איבדנו את יהדות אמריקה. אבל אנחנו צועדים לשם. באיוולתנו. כשהזהות היהודית שם מתגוונת, שלנו בישראל הולכת ומתנוונת

בן-דרור ימיני, מעריב
22 באפריל 2011

בשמונה וחצי בבוקר מתאספים תלמידי כיתה י"א בתיכון כדי להתפלל. תפילה חברתית. כל תלמיד מספר משהו על רצונותיו, על תוכניותיו, על שאיפותיו. המורה מדליק נר. כל תלמיד שמדבר מקבל מעין כדור גומי. פה ושם נשמעת מילה בעברית. אין כיפות. אין סידור. שאר התלמידים מפוזרים בעוד שלוש או ארבע קבוצות. אחת עוסקת ביוגה. השנייה בענייני סביבה. השלישית בטקסטים מתוך סידור רפורמי. הם קוראים לזה תפילה. תפילת שחרית. אם זה היה קורה בישראל, היה פורץ משבר קואליציוני.

ברוכים הבאים ליהדות החדשה שצומחת ופורחת בארצות הברית. התפילה בקבוצות הייתה בבית הספר התיכון היהודי בסן פרנסיסקו, JCHC of the Bay. יהודי הוא מי שבא ממשפחה יהודית ובעיקר מי שמרגיש יהודי. הקריטריונים ל"מיהו יהודי" שמקובלים בישראל או בעולם האורתודוקסי נראים, מהזווית ההיא, כסיפור מעולם חשוך שעבר זמנו.

גם יש תוכן יהודי מוכר יותר למשקיף מישראל. בשנה הראשונה בתיכון התפילה נעשית מסידור תפילה. לא בנוסח האורתודוקסי, אבל עדיין סידור. רק בהמשך יש אופציה של קבוצות. יהדות כבקשתך, גם אם לא תמיד ברור מה בדיוק יהודי בתפילת הבוקר שם.

בית הכנסת שער הזהב משמש את קהילת ה-LGTB: לסביות, הומואים, טרנס וביסקסואלים. מה להם ולבית כנסת? מתברר שהרבה מאוד. הם מרגישים יהודים, וכבר שנים רבות יש להם קהילה משלהם. קהילה יהודית לכל דבר ועניין. עם רבה ורב, עם תפילות, עם מגוון אדיר של פעילויות. אין צורך בזהות מינית חריגה. גם סטרייטים מתקבלים בברכה, והם כרבע מהקהילה.

אנדי, מחברי הקהילה, עבר להתפלל בבית כנסת סמוך, Mission Minyan, שקרוב יותר לנוסח האורתודוקסי. כך שהוא פעיל בשני המרכזים. זו הזהות שבה הוא בחר להיות.

 
עונג שבת

מדוע יש צורך בבית כנסת נפרד, במקום שבו ה"חריגים" הם המיינסטרים שאין בו שום דבר חריג? ובכן, מסבירה לנו הרבה, אין צורך להיות לא מקובל כדי לקיים מסגרת שבו אתה ובני קהילתך הם הרוב. יש גם סטרייטים, אני לא נגדם, הם מתקבלים בברכה, אבל אני לא רוצה שהם יהיו הרוב. אני רוצה קהילה שבה אנחנו הרוב.

קהילה שבה אני מרגישה שאני קובעת את הכללים. רק בקהילה כזאת אני מרגישה בבית. היא דיברה גם על הזהות הציונית שלה. לא בדיוק עניין של מה בכך בקרב יהודי מפרץ סן פרנסיסקו, שבו אחוז הפעילים היהודים האנטי ציונים הוא בהחלט לא מבוטל. אז למה ציונית? משום שבדיוק כשם שלה ולשאר ה"חריגים" יש צורך בבית, כך גם ליהודים יש זכות דומה.

אין צורך להיות יהודי נרדף כדי להיות זכאי לבית - קהילתי או לאומי. גם אין צורך להפלות את האחרים, ה"זרים", ה "סטרייטים". בסידור התפילה של בית הכנסת יש תפילות מיוחדות לכבודה של ישראל, הארץ הקדושה והמופלאה שתטען אותם באנרגיות חיוביות, תפילה לעולים לארץ, ותפילות נוספות שבהן יש ביטוי לגאווה יהודית בארץ ישראל, ונוסח חלופי, שכולל תפילה לשלום. הנה לנו ציונות במקום האחרון שבו חשבנו לפגוש בה.

קהילת

 
 

BJ (בני ישורון) היא אחת מהגדולות בניו יורק. היא לא שייכת לאחד הזרמים המוכרים. סידור התפילה דומה לנוסח האורתודוקסי, אבל האווירה היא סיפור אחר. יותר מאלף איש מגיעים לתפילת ערב שבת. אין הפרדה בין גברים לנשים. בכניסה עמדו שלושה שהשלימו כנראה תפילת מנחה. הם נראו בדיוק כמו מתפללים אחרים בבתי כנסת בישראל. תפילה בנענוע גוף, בכוונה גדולה.

אחד מהשלושה היה שחור. יהודי לכל דבר ועניין. כי זה הסיפור כאן. יהודי הוא מי שמרגיש יהודי, בין שעבר הליכים של גיור ובין שהוא רק בדרך לשם. לא בודקים. פותחים את הדלת. משתפים בחוויה. וזו הייתה חוויה. עונג שבת אמיתי, התרוממות רוח, שספק אם אפשר למצוא כמותה בבית כנסת כלשהו בישראל. כשאלף אנשים שרים את "ידיד נפש" או את "לכה דודי", זה מידבק. כמעט אקסטטי.

בשבת בבוקר מתקיימות התפילות בכנסייה. עניין של שיתוף פעולה, על רקע חברתי. הומלסים ישנים במרתף בית הכנסת. זה התחיל כשבית הכנסת היה בשיפוצים, והכומר הציע לקהילה להתפלל לאל המשותף במתחם שלו. שיתוף הפעולה בין הקהילות נמשך בפרויקטים חינוכיים ובתחומי צדק חברתי. ובצאת פסח, אל דאגה, הם יחגגו את המימונה כהלכתה.

אין קשר לישראל

בישיבת "הדר" באפר-ווסט במנהטן לומדים מהמקורות. ישיבה לכל דבר, בהבדל אחד. הלימוד משותף לבנות ולבנים. לימוד בחברותא. לימוד לשם לימוד משום שמי שמגיע לשם מחפש זהות יהודית. גם יש קהילת "הדר", שגם בה התפילה יוצרת עונג שבת לא מוכר. הנוסח אורתודוקסי לחלוטין.

כל המשתתפים נראים כמו בוגרי ישיבות בני עקיבא בישראל. חלקם בזקנים קטנים, כולם בכיפות סרוגות. בהבדל אחד. אין הפרדה. מרבית הנשים לובשות טליתות צבעוניות ומיוחדות. אורתודוקסים? קונסרבטיבים? גם הם מסרבים להגדיר את עצמם. אין להם שיוך. הם יהודים. יש להם ישיבה וגם קהילה.

במשרדי "אפ סטרט" (זו לא טעות. כך הם קוראים לעצמם) בסן פרנסיסקו מפתחים יוזמות כלכליות-עסקיות שנוגעות לזהות היהודית. אחת יזמה פרויקט של מעין הכשר (תו תקן יהודי) סביבתי וחברתי למוצרי צריכה. האחרת הקימה קבוצות לימוד שמתכנסות בין פעם בשבוע לפעם בחודש. המשתתפים משלמים.

השלישית הקימה פרויקט שמסייע לילדים חריגים. הפעם כמעט כולן אורתודוכסיות. אלא שהן לא יוצרות שום הבחנה. כל הבא ברוך הבא. זה כולל רפורמים. ואל יקל הדבר בעינינו. משום שבישראל, צריך להזכיר, זה לא היה קורה. הרפורמים נחשבים לגרועים מהגויים. היוזמות הללו הופכות לעסקיות לחלוטין. סטרט אפ יהודי.

במקום אחר, הפעם בניו יורק, עוסקות עמותות שונות ב"תיקון עולם". קשה למצוא שם משהו שהוא באמת יהודי, מעבר להגדרה העצמית של המעורבים, שמגדירים את הפעילות שלהם ואת הזהות שלהם כיהודיות. הם בצד של כל מקופחי העולם, מאפריקה עד האיטי, ובעניינים סביבתיים אחרים. ישראל, אצל הקבוצה הזאת, היא פחות מאח רחוק. אח שקצת נמאס ממנו. שמרן, זר, מנוכר.

הקבוצה הזאת מייצגת דור הולך ומתרחב של צעירים שישראל לא מעניינת אותם, גם אם להם עצמם יש זהות יהודית. לזהות הזאת אין קשר לישראל. הם הקימו להם את בבל החדשה, בסן פרנסיסקו או בניו יורק, וישראל לא נמצאת במכ"ם שלהם. מקרב החוגים הללו צמחו גם כמה גידולי פרא, שאחוזים בגישה אנטי ציונית רדיקלית, פה ושם בסממנים מדאיגים של אוטו-אנטישמיות. האדמו"רים שלהם הם נעם חומסקי ונורמן פינקלשטיין.

נאום החירות שלי

ביום שני בערב התקיים ב"דלנסי סטריט" ליל הסדר. במה השתנה הסדר הזה מכל הסדרים? שבסדר הזה לא היו יהודים. הוא התקיים במתחם באיכות של חמישה כוכבים, באזור קסום סמוך למי המפרץ של סן פרנסיסקו. המשתתפים היו כולם עבריינים, חלקם כבדים, שזה פרויקט השיקום שלהם, לאחר מעצר או תחליף מעצר. את הפרויקט יזמה מימי סילברט (תקבל בקרוב תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן גוריון).

אין שם מטפלים. אין עובדים סוציאלים. אין סוהרים. אין פסיכולוגים. האסירים מטפלים בעצמם ומפרנסים את עצמם. יש להם מסעדות, מכבסה, חברת הובלה. אין סמים ואין אלימות. בניגוד לסטטיסטיקה הכללית, אחוזי החזרה לעבריינות מקרב החניכים והבוגרים של דלנסי - הוא נמוך מאוד. מדובר בסיפור הצלחה, ופרויקטים דומים החלו לצוץ בארצות הברית. הם נושאים את אותו שם - דלנסי סטריט.

ומדוע הם מקיימים שם סדר יהודי? משום שהיוזמת סילברט היא יהודייה. והיא מרגישה שזה הבית היהודי שלה וזו השכונה שלה. וזו העשייה היהודית שלה. כך שאחד מהטקסים החשובים שם הוא קריאת ההגדה בליל הסדר. הנוסח שונה. אבל הוותיקים שם יודעים לדקלם מילות מפתח ומשפטי מפתח. חרוסת. מצה. מה נשתנה. ועוד.

אחד המרכיבים הכי מרגשים בסדר של דלנסי הוא "נאום החירות שלי", שנושאים שני ותיקים. הם מספרים את סיפור היציאה שלהם מעבדות לחירות. הם, האסירים, עוברים שם את תהליך היציאה לחירות שלהם. העבריינות, האלימות והסמים הם העבדות. ההשתחררות היא החירות.

המתחם המצוחצח והמדהים הזה נראה יותר מדי חלומי מכדי להאמין שהסיפור האמיתי. אבל זה עובד. ובמובנים רבים, ליל הסדר הוא רק אחד מהם, זה גם סיפור יהודי.

ממדים חדשים לחוויה היהודית

אז מהי יהדות? כאשר סטודנטים יהודים באוניברסיטת ברקלי מסתובבים עם עגלה ביום שישי, ומוכרים חלות שאפו בעצמם, כשהכסף מיועד למאבק ברעב - זו היהדות שלהם. זה פרויקט שהתפתח בכל רחבי ארצות הברית, כשכותרתו Challah for Hunger.

וכאשר סטודנטים יהודים במועדון "הילל" ב-UCdavis (אוניברסיטה בעיר דיוויס בקליפורניה) מתכנסים לתפילה ביום שישי בערב - זו חוויה. שני מניינים הם מקיימים שם, אחד ליברלי והאחר קונסרבטיבי, ובשניהם הסטודנטיות שותפות מלאות. הן קוראות עברית מהסידור, מתפללות בדבקות, ומעניקות ממדים חדשים לחוויה היהודית. זו היהדות שלהן ושלהם.

ואולי צריך לומר - זו היהדות. הגיע הזמן להתחבר אליה. וצריך לזכור משהו נוסף: רוב היהודים בכלל, והצעירים בפרט, אינם שותפים לשום חוויה יהודית. הם רחוקים מזהות יהודית, מהקהילה היהודית, מבית הכנסת היהודי. אלה שמסופר עליהם כאן הם אלה שעדיין שומרים על קשר ועל זהות. אוי לנו אם נאבד אותם. וזה עלול לקרות.

אנחנו, מהזווית הישראלית, רגילים לאיפאק, לוועידת הנשיאים, ולשאר הארגונים הוותיקים, כמו הוועד היהודי האמריקאי ועוד. אלא שמשהו קורה ביהדות האמריקאית. ההזדהות עם ישראל, בעיקר של הדור הצעיר, הולכת ופוחתת. נכון שישנה "תגלית", פרויקט מבורך, אלא שרוב הצעירים היהודים לא מגלים שום עניין בישראל. ורבים מאלה שמגלים עניין, מצויים בצדו האחר של המתרס.

אל נא נאשים רק אותם. אל נא נאשים רק את תעשיית השקרים, שהופכת את ישראל למפלצת עלי אדמות. כדאי להביט גם בעצמנו. מצד אחד, רוב הישראלים מנותקים מכל עשייה יהודית או זהות יהודית, אבל באופן פרדוקסלי, הזהות היהודית נשלטת בעיקר על ידי זרמים השמרניים יותר. וצריך להודות - בתחומים רבים מדובר בזרמים החשוכים.

אנחנו קפואים, הם מתפתחים

לא שאין לזרמים הללו זכות קיום. יש ויש. הם קיימים גם בארצות הברית. אלא ששם הזהות היהודית פורחת. שם לכל מי שחפץ להיות יהודי יש אינספור דרכים לממש את הזהות. שם אין כפייה חרדית. שם יהודי הוא גם מי שמרגיש יהודי, גם אם אמו אינה יהודייה לפי ההלכה. שם יש משפחות מעורבות - והן הרוב בקרב יהודי ארצות הברית, שמקיימות אורח חיים יהודי ומרגישות יהודיות.

כאן, מזווית ישראלית, היהודים הללו נחשבים לגויים. אז מדוע שהם ירגישו זהות כלשהי עם ישראל. הם מעדיפים להיות יהודים בבבל החדשה מאשר גויים של ציון העגומה. עדיין לא איבדנו את יהדות ארצות הברית. אבל אנחנו צועדים לשם. באיוולתנו. כשהזהות היהודית שם מתגוונת ומתפתחת, הזהות היהודית בישראל הולכת ומתנוונת.

שם יש תוכן יהודי. כאן הוא נעלם. גדולתה של היהדות הייתה בכך שהיא הייתה אוונגרד. אנחנו קפואים. הם מתפתחים. שם זה קורה. המוסר היהודי צומח שם. נכון, גם לכיוונים שלא ברור מה הקשר שלהם ליהדות. אבל נדמה שדווקא ההתפתחות שם מתסיסה את היהדות, והופכת אותה לאלטרנטיבה אנושית ומוסרית. שם. לא כאן.

כך שהגיע הזמן למהפכה יהודית. אין שום צורך לקבל את המודל היהודי האמריקאי. יש בו גם גידולי פרא. אבל יש לנו מה וממי ללמוד. יש צורך בדיאלוג יהודי חובק עולם. שם זה עובד. שם יש חיים יהודיים עשירים ומגוונים. שם יש מהפכה. הגיע הזמן שבבל תשפיע קצת על ארץ ציון וירושלים.

גילוי נאות: הכותב היה אורח הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו, במסגרת פרויקט "גוונים", וכן בסיבוב הרצאות בהזמנת גופים שונים בארצות הברית, בין השאר, "המרכז הישראלי" של הפדרציה היהודית.

Category: Press
share
About Hadar

Hadar is an educational institution that seeks to empower a generation of Jews to create and sustain vibrant, practicing, egalitarian communities of Torah learning, prayer, and service.