Mechon Hadar with two articles in Maariv
Friday, Jan 31, 2014

Recently on January 31st 2014, two articles published about Hadar in the Israeli newspaper Maariv in a special on the American Jewish community. Our fame has spread!

"You can complete a minyan?" by Shira Kadari-Ovadiah can be found at this link.

"Multiple pathways Judaism" by Yair Sheleg, can be found at this link.

Both are reprinted in full below:

 

את יכולה להשלים מניין? | שירה קדרי־עובדיה

"לראשונה בחיי הוטלה עלי האחריות להשלים מניין". שירה קדרי־עובדיה למדה בישיבת "הדר" בניו יורק ומספרת על עולם שבו ההלכה והשוויון המגדרי גרים בכפיפה אחת

שבעה חודשים בניו־יורק. השפע שיש לעיר הזו להציע מסחרר, דוחף את המבקר בה החוצה, אל הרחוב, לראות עוד ועוד, לא להותיר שדרה או רחוב שלא נחרשו. אבל בשבעת החודשים הבאים אני נתבעת דווקא להתכנס פנימה, אל בין כתליו של בית מדרש צנוע במידותיו, אל ימים ארוכים של לימוד תורה וגמרא, הלכה ומחשבה. מתוך ההתכנסות בין כותלי בית המדרש של “מכון הדר“, בצומת הסואן של השדרה העשירית ורחוב 69 אשר במנהטן, נפתח עולם מלא; עולם של מסורת וחידוש, של חיפוש תמידי, אבל גם של דרך סלולה ובטוחה בעצמה.

אל “הדר“ הגעתי בתחילתו של זמן חורף, לאחר סוף שבוע של סופת שלגים עזה. בבוקר יום שני, בשעה שבע וחצי, מנהטן מתעוררת אל יום עבודה שגרתי ועמוס. בצאתי מתחנת הרכבת התחתית אל הרחוב הקר אני מתנתקת מדבוקת האנשים הממהרת ונכנסת אל בית המדרש. השקט שבפנים עומד בניגוד למתרחש בחוץ. חבורה קטנה של תלמידים שהקדימו בכמה דקות מתחילה לארגן את השולחנות המתקפלים ולפזר ביניהם את הכיסאות. המקום משמש בשבתות בית כנסת, ועל כן בתחילתו של כל שבוע יש לשוות לו מחדש מראה של בית מדרש.

הספרים המכסים את הקירות לא מסגירים דבר ממה שמייחד את בית המדרש הזה: סידורים ותנ“כים, משניות וגמרות, ספרי הלכה ומדרש. בקופסאות הפלסטיק השקופות שבהן שומרים התלמידים והתלמידות את חפציהם האישיים אפשר למצוא דפי מקורות משיעורים קודמים, מחברות וקלמרים, תפילין, ספרי קודש ואולי גם ספר שירה אהוב. בית מדרש. כשמגיעה השעה 7:45 מרבית התלמידים והמורים כבר נמצאים. החזן או החזנית צועדים אל קדמת החדר, מאחורי הסטנדר. אפשר להתחיל בתפילה.

 

בין שמחה לחשש

בישיבת “הדר“, שהוקמה בקיץ 2007, לומדת מדי שנה קבוצה של כ־25 תלמידים ותלמידות – מראשית חודש אלול ועד שבועות. מרביתם, בוגרי תואר ראשון בשנות ה־20 ותחילת ה־30 לחייהם, מגיעים מרחבי ארצות הברית. מיעוטם מגיעים מישראל. בחודשי הקיץ קבוצת הלומדים גדולה יותר, וכמות הישראלים גדלה בהתאם.

הרקע של התלמידים מגוון: אחדים מגיעים מבתים קונסרבטיביים או רפורמיים, אחרים גדלו בקהילות אורתודוקסיות. אחדים מבוגרי הישיבה המשיכו ללימודי רבנות במסגרות שונות, והם מגיעים לבית המדרש מדי פעם, ללמוד עם החברותות הוותיקות שלהם. אנו, ארבע הישראליות שלמדו ב“הדר“ בשנת הלימודים 2011-12, היינו בוגרות החינוך הממלכתי־דתי לגווניו. חלק מהתלמידים למדו בעבר בישיבות או במסגרות אחרות ללימוד תורה, דוגמת מכון “פרדס“ הירושלמי, המיועד לסטודנטים מחו“ל, ובו לומדים בנים ובנות במסגרת אורתודוקסית פלורליסטית. אחרים מגיעים עם מעט מאוד רקע בתחומים הללו, ועושים במהלך השנה את צעדיהם הראשונים בעולמה של גמרא.

הישיבה אינה משתייכת לאף אחד מהזרמים המוכרים, ונראה שגם אין לה צורך להשתייך לאחד כזה. בכלל, נראה שהנטייה לחפש הגדרות ותוויות מדויקות, נטייה שקשה לדמיין את החיים היהודיים־דתיים בישראל בלעדיה, הרבה פחות בולטת כאן. הרדאר הרגיש המשמש רבים מאיתנו, מדעת או שלא, כדי לשייך את העומדים מולנו לזרמים ותתי־זרמים על פי אופן הלבוש, מקום המגורים או צבע הכיפה – פועל כאן בתדר חלש הרבה יותר.

ובכל זאת, אם נתעקש על הגדרה, הרי ש“הדר“ הוא מקום הלכתי־שוויוני. שתי ההגדרות הללו, על המקף המחבר שביניהן, משמעותיות במידה שווה. את ההקפדה ההלכתית אפשר למצוא בשלוש התפילות היומיות ובשיעורי ההלכה שמלמד הרב איתן טוקר, אחד ממקימי הישיבה, העוסקים בסוגיות הלכתיות מגוונות – משבת וכשרות ועד שאלת ההפרדה בין נשים וגברים בשעת התפילה. וכאן מגיע היסוד השני שעליו מושתתת הישיבה: השוויון. חיי הקהילה ב“הדר“ מבוססים על שוויון מלא בין גברים ונשים. קבוצת הלומדים מורכבת מבני שני המינים, ובצוות המורים חברים רבּנים ורבּות, מורים ומורות. שלוש פעמים ביום הופך חלל הלימוד המשותף למקום תפילה, משותף גם הוא. אין מחיצה.

אי קיומה של המחיצה עשוי בוודאי לצרום לרבים מהקוראים. גם מי שיקבל את הרעיון של בית מדרש משותף לגברים ולנשים עשוי לחוש אי נוחות למשמע תיאור של תפילה מעורבת. לא אכנס לשאלת הצידוק ההלכתי של הדבר, אף שעסקנו בכך לא פעם. כל שאני מבקשת לעשות הוא לספר, מנקודת מבטי, על האופן הטבעי כל כך שבו מתנהלת התפילה הזו; פתאום נראה שאין דבר טבעי יותר מאשר לכנס מניין במקום שבו אנחנו לומדים ביחד; ואין דבר נכון יותר מאשר לקחת חלק בתורנות קריאת התורה והחזנות, ממש כפי שאני לוקחת חלק בתורנות סידור הכיסאות ושטיפת הכלים.

התפילה השוויונית והמשותפת נראית טבעית כל כך בתוך החלל של “הדר“, עד שכמעט לא נתתי את דעתי עליה. הפעם הראשונה שבה הבנתי את מלוא המשמעות של הדבר הייתה ביום שישי אחד, כששני חברים ללימודים ביקשו לארגן קבלת שבת ותפילת ערבית אצלם בסלון. הם ערכו סקר מהיר, כדי לדעת האם יוכלו לארגן מניין. כשפנו אליי, נדרכתי. לראשונה בחיי הוטלה עליי האחריות להשלים מניין. קשה לתאר את ההרגשה המדויקת ברגע הזה; משהו שבין שמחה לחשש, בין גאווה שקטה לאחריות כבדה.

בפרפרזה על יהודה עמיחי, שכתב ש“מי שהתעטף בטלית בנעוריו לא ישכח לעולם“, אני מבקשת לומר: מי שהתבקש להשלים מניין לראשונה בחייו, לא ישכח לעולם.

 

מהפנים אל החוץ

סדר היום של הישיבה אינטנסיבי, שואב את הלומד פנימה: מסדר בוקר בגמרא לארוחת צהריים, מתפילת מנחה לשיחה, לשיעור או ללימוד חופשי בחברותות לפי נטיית הלב. למרות זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו בלִבה של ניו־יורק. חיי הישיבה מתנהלים על התפר שבין יצירת “תיבת נוח“ סגורה, קהילה מנותקת מהווי החיים שבחוץ, ובין הרצון להיות חלק ממרקם החיים הניו־יורקי; לבנות קהילה שמשפיעה על העולם שבחוץ ומושפעת ממנו. אחד הביטויים לרצון להשפיע על העולם שבחוץ הוא מחויבותם של התלמידים לפעילות חסד שבועית, בבית האבות היהודי השוכן כמה עשרות בלוקים מצפון לישיבה.

פן אחר של היציאה מגבולות בית המדרש מתבטא בניסיון ליצור קהילת בוגרים מגובשת, שתמשיך לפעול ברוח ערכי הישיבה גם אחרי היציאה מבית המדרש. לא פשוט ליצור קהילה כזו, בבית מדרש שבו התלמידים מגיעים מקצוות שונים של ארצות הברית וישראל. ובכל זאת, לאט לאט נוצרים איים קטנים של פעילות “הדרניקית“ מחוץ לגבולות הישיבה, כמו למשל ישיבת “תלפיות“ השוויונית בירושלים, או מניין “סוד שיח“ השוויוני, הירושלמי אף הוא, שרבים מחבריו הם בוגרי הישיבה, ישראלים ואמריקנים כאחד.

כמעט בכל ערב ייפתחו דלתות בית המדרש לקהל הרחב. לאורך השנה מתקיימות בערבים סדרות של הרצאות בתחומים שונים, בהובלתם של ראשי הישיבה ומקימיה. הרב איתן טוקר ידבר על הלכה, הרב ש“י הלד יבחן סוגיות של חסד ומוסר והרב אלי קונפר יחקור את מקורותיה הקדומים של התפילה. בערב אחר של השבוע יתמלא שוב החלל באנשים מבחוץ, הפעם ללימוד בקבוצות קטנות מסביב לשולחנות בית המדרש. לערב השבועי הזה קוראים כאן “[email protected]“; 90 דקות של לימוד תורה בשדרות אמסטרדם 190. בכניסה מחכים שולחנות עם כיבוד קל, ואחרי תפילת ערבית יתפזרו הנוכחים לקבוצות הלימוד השונות. הנושאים מגוונים: מחסידות ועד אמנות מודרנית בראי היהדות, מסוגיות בתפילה ועד שיעור בשירה עברית מתורגמת לאנגלית. יותר מהתפילה השוויונית, שיעורי ההלכה הסדורים וההרצאות הרהוטות, נדמה לי שערבי ה־“[email protected]“ ממצים באופן הנכון ביותר את מהותה של הישיבה: “הדר“ הוא מקום של תורה ושל מחויבות עמוקה למצוות, והוא גם מרחב שמאפשר קיום של קולות רבים ומגוונים.

 

לא שוברי מוסכמות

בחודשים ההם בניו יורק הבנתי עד כמה הנחות היסוד שלי – כמי שגדלה בישראל, במציאות שבה שולטת ההגמוניה האורתודוקסית – הן לא מחויבות המציאות. הרבה לפני “הדר“ עליתי וקראתי בתורה, בקהילת “שירה חדשה“ הירושלמית, אבל מאז ומעולם היה ברור לי שהצטרפותם של הוריי לקהילה, ושלי בעקבותיהם, היא מתיחה של גבולות הקונצנזוס הדתי. צעד שמאלה, אם תרצו. ישיבת “הדר“, לפי אמות המידה הללו, היא צעד שובר מוסכמות נוסף. מרדני אפילו.

אלא שעבור רבים מאוד מאנשי “הדר“ האמריקנים, אין שום דבר שובר מוסכמות בתפיסה הדתית של הישיבה. יותר מכך: עבור אחדים, הבחירה ללמוד במקום היא צעד לכיוון ההפוך – של מסגרת הלכתית מחייבת יותר מזו שגדלו בתוכה. מרדנות, אם יש כזו בכלל, אפשר למצוא דווקא אצל הצעירים והצעירות שגדלו במשפחות רפורמיות או קונסרבטיביות וחיפשו תשובה אחרת.

אביטל הוכשטיין, הצלע הרביעית בצוות המוביל של הישיבה, ניסחה זאת כך במאמר שכתבה: “החידוש שלנו בישיבת ‘הדר’ הוא קיומו של עולם שוויוני השוכן ביחד עם קבלת עול תורה ומצוות. הנחות היסוד הדתיות והדרישות הנורמטיביות של הישיבה הן שמרניות בבסיסן, והמחויבות להלכה של ‘הדר’ נתפסת כצעד ימינה בנוף האמריקני“.

התובנה בנוגע להנחות היסוד השונות התבהרה אצלי באחד משיעורי ההלכה שעסק במחיצה, אותה מחיצה הנעדרת מהנוף של הישיבה. בשיעור קראנו מקורות שונים שעוסקים בהפרדה מגדרית, וניסינו לפרק אותם למרכיביהם ולזקק מתוכם תשובות לשאלות כמו למה נועדה המחיצה? האם הפרדה מגדרית בזמן התפילה ובזמנים אחרים הייתה קיימת לאורך כל הדורות? האם יש לה תפקיד מהותי בטקס הדתי, או שהיא תלוית קונטקסט ותרבות? השיעור מרתק, אבל גם מותיר בי חוסר נוחות מסוים. “נדמה לי שאנחנו מתאמצים לחשוף את אי-נחיצותו של פריט שהוא כל כך מובן מאליו בעולם הדתי של כולנו“, אני אומרת. התגובות מוכיחות לי שטעיתי: רבים מהיושבים סביבי גדלו במציאות נטולת מחיצות בבית הכנסת. גם הוריהם, ואפילו הסבים והסבתות שלהם, פקדו באופן קבוע בית כנסת ללא מחיצה. נכון, הם מעוניינים ללמוד על הפן ההלכתי של המחיצה, ועל הסיבות לקיומה או לאי-קיומה. אבל בשונה ממני, הישראלית, הם לא רואים באי-קיומה של המחיצה “ויתור“ על דבר שתמיד היה שם. לא הסרת המחיצה דורשת צידוק. מבחינתם, ההכנסה שלה פנימה היא שטעונה הוכחה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

 

יהדות במסלולים מרובים | יאיר שלג

יהדות ארצות הברית כבר מזמן לא נחלקת לאורתודוקסים, לקונסרבטיבים ולרפורמים. לצד הזרמים הוותיקים נוצרות כל הזמן יוזמות ואופציות יהודיות חדשניות וקהילות המסרבות לשייך את עצמן לזרם כלשהו. האם מדובר ברנסנס יהודי או באשליה המסווה את מצבה האמיתי של הקהילה היהודית הגדולה בעולם? תלוי את מי שואלים

הרבָּה שרון בראוז היא מנהיגת קהילת "עיקר", קהילה יהודית פופולרית מאוד בלוס־אנג'לס. היא מתארת בהתלהבות את חווית יום הכיפורים האחרון בקהילה שלה, חוויה שלפחות בחלקה תישמע מוזרה למדי לקהל ישראלי: "בתפילת נעילה כבר הגענו ל־1,500 אנשים בחדר. כולם היו תשושים, אבל בהדרגה הכיסאות נעלמו ואנשים נעו בהתרגשות. גם אחרי תקיעת השופר וההבדלה, ולמרות הצום, אנשים עוד נשארו לשיר במשך 45 דקות. אחרי שאכלו משהו, הם חזרו לעוד ארבע שעות של ריקודים עם די.ג'יי. זה אומר שהיה כאן משהו שהם חסרים אותו, משהו שהם מתגעגעים לו".

הקהילה של בראוז, שהוקמה לפני כעשור, נחשבת לאחד מסיפורי ההצלחה היהודיים של העשור הזה: קרוב ל־600 בתי־אב (המונח הזה בא להדגיש שחלק גדול מהקהל אינו חלק ממשפחה מסורתית, אלא רווקים ומשפחות מאוד לא־מסורתיות), רובם המכריע צעירים מהמעמדות הגבוהים ביותר בחברה האמריקנית – כאלה שהיו מסומנים עד לא מכבר בוודאות כאבודים מבחינת זיקתם ליהדות.

כמו הרבה קהילות צעירות מסוגה, קהילת "עיקר" מקפידה שלא לשייך את עצמה לאחד הזרמים הדתיים הממוסדים והיא פתוחה לכל יהודי המעוניין בה; למעשה, לכל אדם, שהרי רבים מהחברים אינם מוגדרים הלכתית כיהודים. הדגש בכל הקהילות האלה הוא על "הכלה" של כלל המעוניינים. בראוז עצמה, שכמו קהילתה נחשבת בעצמה לאחת המנהיגות הצעירות הבולטות כיום ביהדות ארה"ב, אומרת שההרכב האנושי של הקהילה הוא חיבור בין "צעירים שלא מתחברים בכלל לקהילה היהודית הממוסדת לאנשים יותר מסורתיים שרצו חיבור משמעותי עם ערכים עכשוויים. גם אופי הקהילה מושתת על שילוב בין מרכיבים מסורתיים וחדשים". בראוז מציינת גם שבעקבות הצעירים, המהווים את רוב הקהילה, "מצטרפים לעתים גם הוריהם".

 

בחזרה למסורתיות

גם עמיחי לאו־לביא (אחיו של הרב בני לאו, ובן דודו של הרב הראשי דוד לאו) נחשב לאחד הכוחות הבולטים כיום בסצנת ההתחדשות היהודית בארה"ב. מאחוריו כבר כמה רעיונות מקוריים, והוא ממשיך ליזום ולהתחדש כל הזמן. הוא יצר, למשל, את תופעת ה־storahtelling, מין דרך מקורית לקריאת פרשת השבוע, שבה מומחזים הקטעים השונים כשקהל השומעים מתבקש לבחון את יחסו והזדהותו עם גיבורי העלילה בהתאם לניסיון חייו. לפני שנים אחדות, במסגרת ארגון re־boot המאגד כמה עשרות יוצרים יהודים בולטים, הוא עיצב את ה“טק־שבת“, שבת שנתית שבה מתחייבים המשתתפים להימנע מצריכת טכנולוגיה מכל סוג שהוא במהלך יממה אחת. לאחרונה הקים את ה־labshul (בעברית: מַעְבָּדָת – קהילה ניסיונית שייחודה אמור להיות בבחינה של רעיונות חדשים לעיסוק ביהדות). לאו אומר שהעיקרון המנחה אותו הוא “להשתמש ביהדות כארגז כלים להתמודדויות שיש לנו ממילא בחיים המודרניים“.

מי ששומע את בראוז ולאו, בוודאי מי שחבר בקהילותיהם, עשוי לקבל את הרושם שיהדות ארה“ב פורחת, ממש מתפוצצת, מרוב עניין ביהדות ומשלל של יוזמות יצירתיות בתחומה. איך מתיישבים הדברים האלה עם כל הדיווחים הקודרים על ירידה דמוגרפית עקבית בגודלה של הקהילה? החוקרים של יהדות ארה“ב מדברים כבר כמה שנים על תופעה כפולה: ירידה במספרים, לצד התחזקות הזהות היהודית של רבים מקרב הנשארים. במידה רבה, אלה שני צדדים של אותו מטבע: בעידן שבו קל וכמעט טבעי עבור רבים לעזוב את היהדות, יש צורך בזיקה משמעותית כדי להישאר בעל זהות יהודית. או כפי שהרב אלי קאונפר, מנכ“ל מכון “הדר“ בניו־יורק, מגדיר זאת: “יש היום הרבה בלבול הגורם לרבים לעזוב את היהדות, אבל לאנשים שמזהים את עצמם כיהודים יש הרבה יותר אופציות, הרבה יותר מסלולים, כדי לבטא את יהדותם“.

שמואל רוזנר, מומחה ליהדות ארה“ב המכהן כעמית מחקר בתחום זה ב“מכון למדיניות העם היהודי“, מדבר על שלוש רמות, בדירוג עולה, של התחדשות יהודית: חזרה לדפוסים מסורתיים; ביטויים יהודיים מקוריים וחדשים לגמרי; והגדרה מחודשת של מהות הזהות היהודית: יותר על בסיס אישי והזדהות רוחנית מאשר על פי הקשר ביולוגי או לאומי. “למעשה“, הוא אומר באירוניה, “גם הקריסה של נורמת הנישואים בתוך הקהילה היא סוג של התחדשות יהודית, שהרי זה מצב שלא היה קיים בעבר“.

שלוש הרמות שעליהן מדבר רוזנר מתקיימות בכל רחבי היהדות האמריקנית, אולי למעט האורתודוקסיה “הקשוחה“. שם אמנם הדמוגרפיה מנצחת, ואחוז היהודים האורתודוקסים עולה בהתמדה – אבל זאת תודות לשיעורי ילודה גבוהים ולהידלדלות של התנועות האחרות ולא כתוצאה מפריחה עצמית מחודשת. כפי שאומר פרופ‘ יונתן סרנה, אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של יהדות ארה“ב: “תנועת בעלי התשובה די נבלמה, וכיום אני שומע גם יהודים אורתודוקסים מדברים בדאגה על העתיד“.

החזרה למסורתיות בולטת אפוא דווקא במחוזות אחרים. כפי שאומר רוזנר: “בחלקים היותר מחויבים של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית ניכרת היום חזרה לדפוסים יותר מסורתיים. זה בולט במיוחד אצל הרפורמים; שם הבינו שהלכו כל־כך רחוק עם דלדול המסורת, עד שעוד מעט לא יישאר להם כלום. אתה מוצא שם חזרה למרכיבים כמו לימוד תורה, לימודי עברית – בסידורים הרפורמיים של השנים האחרונות יש הרבה יותר עברית מאשר בעבר – ואפילו עיסוק בכשרות: לא תמיד לפי ההגדרות ההלכתיות, לפעמים יותר סביב שאלות כמו תנאי התעסוקה של העובדים או שאלות אקולוגיות, ובכל אופן השאלה איזה מזון ראוי שנאכל חוזרת ונשאלת“.

גם בראוז מספרת ש“כשאחי למד בבית־ספר רפורמי ורצה לחבוש כיפה, איימו עליו בסילוק מבית הספר. היום יש שם יותר פתיחות גם לגישה המסורתית“. בתנועה הקונסרבטיבית בולטת בהקשר זה שניות מעניינת: התנועה עצמה הולכת ונחלשת, אבל בוגריה, שגדלו על רעיון השילוב בין מסורת וחידוש, הם שמהווים את חוט השדרה של שלל יוזמות החדשנות העצמאיות: כך, למשל, בראוז הוכשרה לרבנות בתנועה הקונסרבטיבית, ולאו לומד כיום לרבנות במוסדות התנועה הזו.

במחוזות האורתודוקסיה המודרנית, אלה שממילא מדגישים את הפן המסורתי, בולט הניסיון ההפוך – להטמיע בכל זאת באורח החיים המסורתי גם עקרונות יסוד ליברליים, במיוחד בתחום השוויון לנשים. הרב אבי וייס, אולי הבולט ביותר בין הרבנים האורתודוקסים־ליברלים, הקים בשנים האחרונות את ישיבת מהר“ת (מנהיגות הלכתיות־רוחניות־תורניות) – ישיבה שנועדה להכשיר נשים לתפקידי רבנות בלי לקרוא להן במפורש בשם זה. ראש הישיבה, הרבָּה שרה הורוביץ, דווקא קיבלה בשעתו מוייס את התואר המפורש “רבה“, אבל בעקבות ביקורת חריפה בממסד האורתודוקסי, שחשש מהדמיון לרפורמים ולקונסרבטיבים, הסכים להתפשר על התואר מהר“ת (גם זה, כזכור, הספיק לאחרונה לרבנות הראשית כדי לפסול את כשרות עדותו של וייס על יהדותם של תלמידיו, עד שחזרה בה בלחץ הביקורת הציבורית). רוזנר מספר שהחדשות האחרונות בתחום זה, ממש מן הימים האחרונים, הן החלטתו של בית־ספר אורתודוקסי בריברדייל, האזור שבו מכהן וייס ומוסדותיו מושפעים ממנו, לאפשר גם לבנות להניח תפילין.

קאונפר וכמה מעמיתיו במכון הדר – עוד קבוצה של אורתודוקסים־מודרנים – הקימו במסגרת המכון את “ישיבת הדר“, ישיבה שהלימוד בה נעשה ברמה הישיבתית הגבוהה ביותר, אבל בניגוד לישיבות המסורתיות היא פתוחה לנשים, ולמעשה לכל המעוניין. קאונפר וחבריו קשורים גם לעוד יוזמה שתופסת תאוצה בדור הצעיר של הקהילה: מנייני תפילה עצמאיים – עד היום הוקמו יותר ממאה מניינים כאלה בכל רחבי ארה“ב – שאינם מוגדרים מבחינת השתייכות לזרם כלשהו, ויש בהם דגש על איכות גבוהה של תפילה (למחפשים חוויה רוחנית גבוהה), כמו גם איכות אינטלקטואלית גבוהה לדרשות השבועיות ולשיעורי התורה, מתוך הנחה שקהל היעד הוא בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה. היוזמה הזו מצליחה, משום שהיא עונה על כמה מכללי היסוד החדשים: לא עוד קשר לממסד, זרם או ארגון כלשהו; הכלה של כל המעוניינים להשתתף, וחוויה רוחנית ואינטלקטואלית גבוהה. בהקדמה שכתב סרנה לספרו של קאונפר על המניינים העצמאיים (“יהדות מועצמת“) הוא מזהה ביוזמה המשך לחבורות קודמות של צעירים – כמו מייסדי התנועה הקונסרבטיבית, מייסדי ארגון “ישראל הצעיר“ בתקופת מלחמת העולם הראשונה וה“חבורות“ של שנות השישים העליזות – שהזרימו בכל תקופה דם חדש ורוח רעננה ליהדות האמריקנית.

 

קבלת שבת בכנסייה וביקב

לצד היוזמות היותר מסורתיות האלה, קיימות כמובן גם מגוון של יוזמות יצירתיות, מקוריות ופרועות במיוחד, כמו אלו של לאו. לפני שנים אחדות הייתה קהילת “בני ישורון“ בניו־יורק הדבר החם ביותר בקהילה היהודית בעיר: כולם דיברו עליה, ורבות מקהילות התפילה החילוניות שהוקמו בשנים האחרונות בישראל הושפעו ממנה. הייחוד של “בני ישורון“ היה גם כן בהיעדר שייכות ממסדית; בשילוב בין חוויית קבלת שבת מוזיקלית בסגנונו של הרב שלמה קרליבך עם מוזיקה וריקודים סוחפים, ובצמד רבנים כריזמטיים, רולי מטלון ומרסלו ברונשטיין (שניהם מארגנטינה, תלמידיו של הרב מרשל מאייר), שידעו לקשור כל עניין חברתי שהעסיק ממילא את הצעירים היהודים למקורות היהדות, באופן שנתן למקורות רלוונטיות עמוקה. זו הייתה הצלחה סוחפת כל־כך, עד שכעבור שנים אחדות נאלצה הקהילה להתפצל בקבלות שבת (מועד המפגש המרכזי) לשניים – לרווקים, שעבורם התפילה היא כמובן גם הזדמנות מפגש עם בני זוג יהודים, ולמשפחות. מכיוון שבמשך זמן רב לא נמצא לקהילה מקום התכנסות שני לפיצול הנדרש, היא שכרה אותו מכנסייה ובכל יום שישי, לקראת תפילות השבת, כוסו דיוקנות ישו ושאר הסמלים הנוצריים של הכנסייה בבד לבן.

כיום נדמה שפרץ החדשנות והיצירתיות של לאו ודומיו כבר מאפיל אפילו על אלה של “בני ישורון“. כך למשל מתאר לאו את תפילת השבת ב“מעבדת“ שלו: “מכיוון שלאנשים יש רתיעה גדולה מכל מה שמזוהה עם הממסד היהודי, אנחנו רוצים לחשוב מחדש על הכול: מה זה בית כנסת, מה זו קהילה. אנחנו לא פועלים במבנה של בית כנסת אלא בכל מיני חללים אחרים – גלריות, מוזיאונים, כרגע אנחנו פועלים במבנה שהוא בעצם יקב. התפילה עצמה היא מאוד מוזיקלית, ויש בה יותר אלמנט של חוויה אישית, כמו מדיטציה, מאשר תפילה מסורתית. גם אין לנו סידורים; כל התפילות מוקרנות על גבי מסכים. בהדרגה זה תפס תאוצה: בימים הנוראים השנה עברנו את ה־4,000 איש, וביום כיפור התפילה הועברה לייב באינטרנט לעוד כאלף איש“.

הניתוח המקובל של הכיוונים החדשים מדבר על מעבר מהזדהות עם היהדות על בסיס לאומי־אתני לבסיס רוחני־אישי, כמו גם על המעבר מזהות קהילתית לזהות אינדיבידואלית. אבל בשטח עצמו יש גם מי שחולק על ההערכות האלה, או לפחות מציע ניתוח מורכב יותר. קאונפר, למשל, אומר שכל ההבחנה בין אינדיבידואליזם וקהילה “נשמעת לי יותר מדי ישראלית. אנשים באמריקה דווקא מחפשים היום קצת לברוח מתרבות היחידים אל קשר קהילתי, וזה חלק ממה שמושך בקהילות שלנו. הרי אנשים שבאים למניינים יכלו, אם רצו, להתפלל או ללמוד תורה לבד. גם ההצלחה של פרויקט ‘תגלית‘ קשורה בין השאר בעובדה שזה מסע קבוצתי ולא רק טיול יחידים בישראל“.

בעניין ההבחנה בין האתני והרוחני, קאונפר מזכיר שבכל הסקרים עדיין נחשב זיכרון השואה כיסוד החזק ביותר של זהות יהודית בארה“ב, “וזה בוודאי יסוד אתני“. מצד שני, גם הוא מודה שחשיבותו של המרכיב הרוחני בהחלט בסימן עלייה.

בראוז אומרת שהצורך בזיקה ליהודים וליהדות נשאר כשהיה, אבל תוכן הזיקה השתנה מאוד: “האנשים שבאים אלינו הם אנשים שהחיים היהודיים הממוסדים זרים לגמרי עבורם, אבל יש להם רעב לזיקה משמעותית ליהדות. פעם, בזמן שבו רבים מהמועדונים החברתיים היו סגורים בפני יהודים, בית הכנסת היה ‘המועדון‘ שקיבל אותם. היום, כשכל המסגרות פתוחות בפניהם, הם לא זקוקים לבית הכנסת כמקום מפגש, אבל הם עדיין מעוניינים מאוד להיות קשורים ליהדות וגם ליהודים אחרים. הם יכלו לבטא חיפוש רוחני בכל מיני מקומות. אם הם באים לקהילה יהודית, זה מפני שהם רוצים להיות קשורים למשהו עתיק, כמעט שבטי.

“אני עצמי גדלתי בהסתייגות עמוקה מהיהדות. למדתי את תרבות המזרח, אבל הרגשתי לא מסופקת. הרגשתי רעב לקשר משמעותי עם ישראל ועם חיים יהודיים. יחד עם זה, אם פעם השואה ומדינת ישראל היו מוקד הזהות היהודית, השאלות שמעסיקות את האנשים היום הרבה יותר נוגעות לחיי הפרט, חיי היומיום: מה פירוש להיות יהודי בעולם של כאב נורא ושל הזדמנויות גדולות? מה המשמעות של להיות יהודי אם יש לך אמביוולנטיות לגבי קיומו של אלוהים? איך להתפלל אם אינך יודע למי? מה יש ליהדות לומר לי כרווק מבוגר, או כהורה צעיר, או כאדם בכלל“.

לפיכך, ההבחנה החשובה יותר שעליה יש הסכמה כללית מדברת על מעבר מזהות יהודית המבוססת על ערכים חיצוניים, כמו שמירת הרצף ההיסטורי או ההלכה, ליהדות שתורמת לפרט במקום שבו הוא נמצא ממילא. כמו שאומר אחד המרואיינים לכתבה: “אנשים לא ימשיכו להיות יהודים רק כדי שהיטלר לא ינצח; הם לא יהיו יהודים אם הם לא יחושו שזה נותן להם משהו לחיים שלהם כאן ועכשיו“. ובניסוח של בראוז: “המוקד שלנו הוא לא מה אני צריך לעשות כדי להתאים את עצמי למסורת, אלא מה למסורת היהודית יש לומר לי, במקום שבו אני נמצא“.

 

סטטיסטיקה עגומה

רוזנר מזהה גם את הצד הבעייתי בכיוון הזה: "המכנה המשותף של כל היוזמות האלה הוא ההנחה שבמקום שיש הנגדה בין היהדות לערכים הליברליים האמריקניים, היהדות וההלכה הן שצריכות להתגמש ולהתאים את עצמן לערכים הליברליים. זה נכון לאורך כל החזית, מהאורתודוקסיה המודרנית ועד הרפורמים וכל הגורמים העצמאיים. ולכן, בסופו של דבר, האורתודוקסים המודרנים צועדים בעקביות אחרי הרפורמים והקונסרבטיבים, רק בעיכוב של כמה עשרות שנים. היחידים שבאופן עקרוני לא חושבים כך, ואפילו קצת חוגגים את ההנגדה, הם האורתודוקסים 'הקלאסיים'".

ברמה המעשית, החדשנות היהודית מציבה שתי שאלות מנוגדות: ראשית, האם היא יעילה כבר כיום למשיכת המוני הצעירים היהודים, או שהיא מתאימה רק לאליטה מסוימת, זו שנהנית ממנה כבר עכשיו. ושנית, עד כמה זהות יהודית שאינה מושתתת על מחויבות לערך שהוא גדול מן הפרט – כמו זיקה לאומית או מחויבות דתית – יכולה להיות עמידה לאורך זמן.

הסקרים למיניהם, המדברים בשפת המספרים ולא בשפת החוויות הסובייקטיביות, שופכים קצת מים צוננים על ההתלהבות מפרץ היצירתיות. כך למשל, לפי סקר פיו (Pew) האחרון ככל שמדובר במסות, במספרים הגדולים, מצבה של יהדות ארה“ב מעולם לא היה גרוע יותר. לא רק שאחוז הנישואים המעורבים כבר חצה מזמן את קו ה־50%, אלא שכ־80% מהיהודים שאינם אורתודוקסים אינם רואים כל בעיה בנישואים כאלה (רוזנר אומר שמחוץ לאורתודוקסיה, למעשה קרסה לגמרי ההתנגדות לנישואים מעורבים). יתר על כן: יותר מרבע מהמגדירים עצמם יהודים גם אומרים במקביל שאינם מזהים את עצמם עם דת כלשהי, כלומר גם את זהותם היהודית הם אינם תופסים כשייכות דתית.

הסקר הזה, כמו מחקרים אחרים מהשנים האחרונות, מעיד לא רק על התגברות תופעת “היהודים מתוך בחירה“, כלומר מתוך הגדרה עצמית וללא כל מרכיב אתני־ביולוגי, אלא מלמד גם שהזהות היהודית עצמה נתפסת יותר ויותר כעניין רוחני כללי, לא כזה שמחייב אורח חיים כלשהו, או אפילו הגדרה של השתייכות לאומית. אגב, עם הגדרות גמישות כל כך לזהות היהודית, אין פלא שהנתון האופטימי היחיד בסקר היה שמספרם הכולל של המגדירים עצמם יהודים דווקא נשאר יציב, בניגוד להערכות של דמוגרפים בעלי הגדרות הקשוחות יותר.

סקרים ומחקרים מהסוג הזה גורמים לחוקרים של יהדות ארה“ב, המתייחסים לתמונה הגדולה, להיות בדרך כלל הרבה יותר פסימיים מאשר פעילי השטח – בוודאי ביחס לעתיד, ואפילו כלפי ההווה. רוזנר, למשל, מתאר אפילו את המצב הנוכחי כאיים של התחדשות יהודית בתוך ים של עזיבה: “יש הרבה יוזמות מקסימות, אבל הן נוגעות רק למיעוט מחויב, כשסביבו קיים רוב גדול שהולך ונעשה אדיש“. גם כלפי העתיד הוא מרשה לעצמו להיות ספקן: “עד היום לא הוכח שזהות יהודית שאינה מבוססת על מחויבות דתית או לאומית יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן“.

גם פרופ‘ חיים וקסמן, סוציולוג של יהדות ארה“ב מאוניברסיטת רטגרס שבניו־ג‘רזי וכיום עמית מחקר במכון ון־ליר בירושלים, לא רואה עתיד גדול לכל התופעות שתוארו כאן: “קשה לי להגדיר את מה שקורה בעשור האחרון כרנסנס של היהדות. יש אולי יותר התעניינות בדברים יהודיים, גם על רקע העובדה שלהיות יהודי נחשב היום יותר מכובד מאשר בעבר, אבל קשה לי לראות בזה רנסנס“. בעיניו, אפילו רנסנס היהדות הישראלי עמוק ומשמעותי יותר: “בישראל, אתה רואה את החזרה ליהדות משפיעה על תחומי חיים אחרים, כמו המוזיקה. בארה“ב אין לכך ביטוי. יש תופעות של גאווה ביהדותך, אבל לא חיפוש זהות מעמיק“.

דימוי הסטארט־אפ מחדד כמובן עוד יותר את שאלת היציבות והעמידות של התופעות שבהן מדובר. אבל דווקא סרנה, שיצר את הדימוי, אופטימי יותר מרוב עמיתיו החוקרים: "כרגע אנחנו בתקופה של שקיעה, וגם היוזמות החדשות שנוצרו לא מצליחות להתרומם. בסך הכול אכן מדובר במספרים קטנים. אבל אני מאמין שכמו בכלכלה, גם הזהות הדתית היא עניין של מחזוריות ואחרי תקופות שפל יש תקופות גאות, ולהיפך. כמו בתקופות קודמות בהיסטוריה של יהדות ארה"ב, אני מאמין שהיוזמות החדשות, שהיום נראות קטנות ולא כל־כך משמעותיות, הן הזרעים שישפיעו אחר־כך גם על הקהילות הגדולות ויהוו את זרעי ההתחדשות של יהדות ארה"ב בעשורים הבאים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

Category: Press
share
About Hadar

Hadar is an educational institution that seeks to empower a generation of Jews to create and sustain vibrant, practicing, egalitarian communities of Torah learning, prayer, and service.